אהרון נולד בפולין בשנת 1928 לאלטר ראובן ויוכבד קלפפר בעיר ז'ארנופצה, צפונית לקרקאו. אהרון הוא הבכור מבן חמישה ילדים: יונה, טובה, לאה ויעקב - שנפטר בגיל 6 כאשר נפל מגובה רב.

אהרון מספר: "עד גיל 11 חייתי חיים רגילים לחלוטין בעיירה, ז'ארנופצה הייתה עיירה קטנה וציורית, בתוך העיירה עבר מן נהר קטן, כילדים היינו מבלים שם המון, קופצים לתוכו ושוחים בו, ככלל העיירה הייתה מאוד משפחתית, כולם הכירו את כולם, ובילו עם כולם.

אני באתי ממשפחה דתית וכילד הלכתי ללמוד ב"חיידר", אני זוכר שהיה לנו מלמד מאוד נוקשה, אם היינו לומדים כראוי הכל היה בסדר, אבל אם התנהגנו לא כפי שהוא רצה הוא היה נותן לנו מכות עם הסרגל על הידיים וכשהיינו כבר ממש מגזימים הוא אף היה קורא לנו בשמות גנאי כגון "שייגעץ" (שפירושו גוי).

אחד הזכרונות הצרובים בי כילד הייתה תקופת הסליחות, היינו צריכים לקום מאוד מוקדם, בחוץ היה ממש חושך אבל כולם היו בבית הכנסת, זו הייתה הרגשה מאוד מיוחדת, הוריי אהבו מאוד להכניס אורחים, ודווקא את האנשים חסרי היכולת, כל שבת היו לנו פרצופים חדשים מסביב לשולחן, שבת גם הייתה היום בו כולנו (ילד העיירה) היינו מסתובבים ויוצאים לשחק ביחד, אני חייב לציין שלא כל חברי היו יהודים, היו לי גם חברים שאינם יהודים.

כשהייתי בן 13 הכל השתנה עבורי, הגרמנים הגיעו אלינו לעיירה, באותו היום הם אספו את כל היהודים למרכז העיירה על מנת לשלוח אותם בטרנספורט למחנות ההשמדה, המשפחה שלנו לא חכתה, אבי החליט בעקבות השמועה ששמע שהנאצים רוצחים את היהודים שאנחנו לא נתאסף כמו כולם אלא נברח.

אני זוכר שבהתחלה היינו מתחבאים בתוך ערמות חציר, היינו חופרים מלמעלה ומתחבאים במשך היום בפנים, רק כשהיה מגיע הערב היינו יוצאים החוצה בשקט על מנת להשיג אוכל מהאיכרים והידידים הגויים שלנו בעיירה, למזלנו הגדול, לאבי לפני המלחמה הייתה חנות של עורות ונעליים, אבי היה אדם ממש טוב, הוא היה עוזר המון לבני העיירה בחנות זו, כך שהרבה גויים מהעיירה היו בקשר מאוד טוב עם אבי, וכאשר פרצה המלחמה והסתתרנו אבי ידע ממי הוא יכול לבקש עזרה, אני חייב לציין שתמיד אבי גם שילם על העזרה, שום דבר לא היה בחינם.

ככל שהמלחמה התקדמה היכולת שלנו להתחבא ולהסתדר הפכה לקשה יותר, עברנו מההתחבאות בחציר להתחבאות בבתים של גויים, משם אבי פיזר אותנו בין אורוות עד שהמצב החמיר לחלוטין ונאלצנו בשיא החורף להתחבא ביער, היינו מאוד מבודדים, כל השכנים הגויים התרחקו מאיתנו מחשש לחייהם, והיו אף כאלו שחיפשו להזיק ולנקום, אחד הגויים שהיה ממש מרושע כלפינו היה מנקה ארובות במקצועו לפני המלחמה, הוא היה נמצא לעיתים קרובות בעיירה, בחורף שקדם למלחמה שיחקנו כמה חברים בשלג, היינו אוהבים להיתלות ולנסוע על המזחלות, כנראה שבטעות פגענו בו, אותו הגוי תפס אותי והרביץ לי, אני רצתי בוכה לאבא שלי ואבא שלי תפס אותו ונתן לו מכות בחזרה, כנראה שבאותה הנקודה נוצרה שנאה עמוקה בליבו.

חודשים אחר כך כשהמלחמה פרצה והנאצים כבר החלו לשלוח יהודים מהעיירה ברכבות (טרנספורטים) למחנות המוות החלטנו לברוח ולהתחבא ביער (אבי אימי ושלושת אחי), הוא זיהה את מקום המסתור ומצא אותנו, כנראה על סמך העכבות שהשארנו בשלג, הוא דיבר אל אבי בנחמדות ואמר שהוא מבין את המצב הנוראי בו אנו נמצאים והוא רוצה שנבוא להסתתר אצלו ולא ביער והוא ידאג לכל מחסורנו, הוריי היו קצת חשדנים אך מצד שני הם רצו לדאוג לנו, אבי ואמי הלכו עמו וביקשו מאתנו להישאר במסתור עד שהם יוודאו שהכל בטוח, בפועל הוא עבד עליהם, כאשר הם הגיעו לביתו חיכתה להם שם המשטרה, הם תפסו את אימי, אבי הצליח לשחד את הגוי ברגע האחרון, אבי הבטיח לו שיש לו מחבוא של זהב ושאם הוא לא יסגיר אותו הוא יגלה לו על מחבוא זה, וכל הזהב יהיה של הגוי.

אבי אכן הצליח להציל את עצמו אך לצערי אבי לא הצליח להציל בדרך זו אף את אימי והיא נרצחה בידי המשטרה.
בדרך לא דרך אבי הצליח לחזור ליער, ברגע שראיתי שהוא חזר בלי אימי הבנתי מיד מה זה אומר, לא הייתי צריך שיפרשו לי, לא בכיתי, לא הרגשתי כלום, באמת שקשה לי להסביר איך לא הרגשתי, אלו היו זמנים אחרים, פשוט התנהגנו כמו רובוטים על מנת לשרוד, לא הייתה כל דרך אחרת.

המשכנו להסתתר ביער, אבי עשה כל שביכולתו כדי שנשרוד, לצערי הוא לא שרד, הוא מת מרעב וחוסר כח, המילה האחרונה שאמר לפני שנפטר עדיין מהדהדת באוזני: "נקומה"! (נקמה!), היינו במצב זה של התחבאות ומסתור למעלה משנתיים.

אני זוכר את היום שנגמרה המלחמה, לא היה שום דבר מיוחד, פשוט בא אחד הגויים שעזרו לנו במסתור ואמר לנו שאפשר לצאת, לא זוכר שהתרגשתי, שוב אני חייב לציין שהדברים שעברנו גרמו לנו להתנהג כמו רובוטים.

הרגשנו שהיינו חיים בעולם אחר, אבל למרות שנגמרה המלחמה השנאה לא נגמרה, הפולנים לא אהבו אותנו בלשון המעטה, כאשר ניסינו לחזור לעיירה שלנו הדבר הראשון שרצינו זה לחזור לבתים שלנו שלקחו מאתנו בעת המלחמה, אבל הפולנים שנכנסו אליהם בחסות הגרמנים בעת הלחימה לא רצו להחזיר לנו אותם, אחד מהשכנים שלנו שניסה לדרוש את ביתו בחזרה נורה ונהרג על ידי הגוי הפולני שתפס את ביתו.

אני ואחיי הבנו שאין לנו מה לחפש יותר בפולין והמקום הבטוח עבורנו הוא ארץ ישראל, את המסע ארצה התחלנו בקראקוב, היינו שם כחצי שנה, שליחי העלייה של הסוכנות היהודית העבירו אותנו ברגל לצ'כוסלובקיה משם המשכנו לגרמניה, עברנו את הגבול לצרפת ובנמל מרסיי עלינו על אוניית המעפילים "מעפיל אלמוני".

כאשר הגענו קרוב לחופי ארץ ישראל הבריטים השתלטו על האונייה והפנו אותנו לקפריסין, ההרגשה שם הייתה כמעט אותה הרגשה של המלחמה, שוב חוסר כל, שומרים מכל עבר, חוסר במים ומזון, היינו גרים באוהלים, המצב היה חמור כל כך שהגענו למצב שבגלל שאין לנו בגדים היינו גוזרים את הבדים מהאוהלים ומשתמשים בהם כבגדים, רק לאחר חצי שנה קיבלנו את האישור לעלות ארצה ועלינו לארץ ישראל.

התחלתי ללמוד במכללת חקלאית מקווה ישראל, כחלק מתוכנית הלימודים היינו מסיירים ומכירים את המושבים בארץ, כשהגעתי לשבי ציון התאהבתי במושב (וגם בעליזה – אשתי לעתיד) התגייסתי להגנה.

עשיתי קורס מכי"ם והייתי שותף להמון פשיטות ("אמבושים")  נגד המנדט הבריטי לפני קום המדינה כשהמפורסם שבהם היה האמבוש בגבעת אולגה.

זכיתי להקים משפחה ולי ולאשתי עליזה ז"ל יש שני ילדים (אבי ויוכבד) ושבעה נכדים, אין ספק שהמשפחה שהקמתי נותנת לי את הכח להמשיך, תמיד דאגתי לכך שכל האירועים המשפחתיים יקרו אצלנו בבית, הבית שלי תמיד היה פתוח בדיוק כפי שלמדתי מהוריי, זהו הניצחון שלי.

עם זאת לצערי אני מרגיש שהדור של היום לא מחובר, לא מתעניין בהיסטוריה של העם שלו והלוואי שנצלח לתקן את זה, לפני זמן לא רב כתבתי ספר על החיים שלי והענקתי אותו למשפחתי ואני לא בטוח שכולם קראו אותו, לצערי הדור שלנו חי רק את היום ולא את העבר, עלינו לחשוף את הדור כמה שיותר לעבר רק כך נוכל למנוע זאת מלקרות שוב.