אשר אנג'ל נולד בשנת  1938 בעיר צ'רנוביץ, שהייתה אז חלק מרומניה.
אשר היה תינוק בן שנה כאשר פרצה המלחמה וכמעט ואינו זוכר כלום מילדותו הראשונית, עיקר זכרונותיו מהמלחמה הגיעו כאשר היה בן שלוש, את חיי המשפחה לפני המלחמה והאירועים שקדמו הוא שמע מסיפורם של הוריו.

גלויה ישנה
גלויה ישנה
בית הכנסת
בית הכנסת "קורל" של צרנוביץ, הטמפל של צ'רנוביץ, נבנה ב-1877 ונשרף על ידי הנאצים ב-9 ביולי 1941.
רון משה. 1909. נחלת הכלל בגלל הגיל.

אשר מספר שמשפחתו הייתה משפחה עשירה ומוכרת מאוד בעיר, משפחה שתמיד עזרה ודאגה לתמוך בקהילה היהודית, הכל החל להשתנות עבור המשפחה ביום בו לקחו הנאצים את כל רכושה של משפחתו ושלחו את הוריו ואותו ברכבת אל מחנה המעבר מוגילב בו הם שהו עד סוף המלחמה.

גירוש יהודים אל הגטו במוגילב, ביניהם הרבי מנדבורנה.
גירוש יהודים אל הגטו במוגילב, ביניהם הרבי מנדבורנה.
נחלת הכלל

למרות שהיה בן שלוש בלבד, אשר זוכר בבהירות את הריח הנורא שהיה בקרון בו נסעו, ריח של צרכים וזיעה שהרי הנסיעה ארכה מספר ימים ואנשים רבים הצטופפו יחד במרחב צר.
הזיכרון הזה ליווה את אשר גם שנים רבות לאחר סיום המלחמה, "במשך שנים רבות הייתי מרגיש נורא בחברת אנשים, בכל מקום אליו הייתי מגיע הייתי מרגיש שאני לא נקי, וחשבתי שאנשים מרגישים לא נעים בחברתי, הייתי מתחיל להריח את עצמי ולהתנהג בצורה מוזרה, לקח לי המון זמן ורק בעזרת טיפול פסיכולוגי הצלחתי לצאת מזה" הוא מציין. 

"לבסוף הרכבת עצרה, אבל זה לא היה במחנה אלא כמה קילומטרים לפני, רק אחרי זה הבנו שהנאצים פשוט נהנו להתעלל בנו, המון שלג הפשיר לאחר החורף ויצר אזור של בוץ טובעני, כל יוצאי הקרון נאלצו לצעוד עוד מרחק רב אל עבר המחנה עם כל החפצים, המטרה של הנאצים הייתה שכולם יזרקו את החפצים במהלך הצעדה והם - הנאצים יקחו את כל הרכוש, כמובן שמי שעצר ולא המשיך ללכת נורה למוות, היו מספר אנשים שפשוט טבעו בבוץ, אני הייתי קצת יותר גדול מגיל 3 ולא היה שום לי סיכוי הגיוני לשרוד, הסיבה היחידה שבגללה שרדתי הייתה שהיו אנשים טובים שלמרות קושי ההליכה נשאו אותי והעבירו אותי מאחד לשני, עד שהגענו".
אשר ומשפחתו הגיעו למחנה המעבר מוגילב, מחנה זה נודע לשמצה מצד התנאים הסניטרים הנוראיים והתעללויות הנוראיות אשר חוו שם האסורים, לרוב, הושלכו שם האסירים ללא מזון או ציוד ונאלצו למצוא את דרכם לשרוד, מה שלרוב נגמר במוות.

יהודים בגטו מוגילב בזמן עבודות הכפייה.
יהודים בגטו מוגילב בזמן עבודות הכפייה.
רודולף קסלר. הארכיון הפדרלי של גרמניה (סימן: תמונה 101I-138-1083-20).
האנדרטה במוגילב לזכר נרצחי הגטו.
האנדרטה במוגילב לזכר נרצחי הגטו.
ואדים אקופיאן.

כך שסיכוי המשפחה לשרוד היו נמוכים, אך בהגיעם למחנה חיכתה להם הפתעה טובה, הטוב והחסד שהמשפחה עשתה לפני המלחמה מצא את דרכו בחזרה אליה - כשעוד גרו בצ'רנוביץ, אמו הייתה ידועה כאשת חסד נדיבה אשר אהבה לעזור ולהעניק לכל מי שהושיט יד ומעשים אלו לא נשכחו, היהודים שכבר היו במחנה ושמעו שהיא ובני משפחתה הגיעו לשם, דאגו לכך שהמשפחה תקבל בית פרטי יחד עם הסבא והסבתא של המשפחה. "העובדה שהיה לנו בית אחד וכולנו היינו בו, עזרה לנו מאוד להתמודד עם המצב, זה היה מדהים לראות שמי שעושה טוב לאנשים, אנשים לא שוכחים את זה" הוא מציין.

אשר מספר שבקצה הבית הוריו יצרו כמין תעלה שהתחברה למסתור דרכה אשר יוכל לצאת החוצה או להתחבא כאשר נעשו סריקות באזור על ידי החיילים הנאצים, "ילדים שהיו נמצאים היו נלקחים ולעולם לא היו רואים אותם שוב, הבנתי את זה היטב, והייתי מוצא את עצמי מסתתר המון פעמים במחבוא זה, הקושי בלהשיג אוכל במחנה היה נוראי, פשוט לא נתנו אוכל ומצד שני הייתה סכנת נפשות לנסות לצאת ולהשיג, השומרים חיכו לראות יהודים יוצאים ומחפשים אוכל כדי לירות בהם בלי סיבה, הייתי קטן ונמוך אז יכולתי לצאת כמעט בלי שהבחינו בי,האמת גם לא כל כך היה לי פחד, יצאתי החוצה ונאלצתי לגנוב מהשדות שהיו מחוץ לגטו, אכלתי בעיקר תפוח אדמה, וסלק בהמות".

אשר נחשף לראשונה למוות כאשר מגפת הטיפוס התפרצה במחנה, סבו וסבתו של אשר לקו בה ובעקבות כך לא נותרה ברירה לאמו אלא להוציא אותם מחוץ לבית כדי לא להדביק את שאר הדיירים, ואכן זמן קצר לאחר מכן הם מתו מהמחלה והושלכו לתעלה יחד עם שאר קורבנות הגטו, "זה היה מראה מזעזע, זה בלתי אפשרי לי לשכוח אותו", כשאביו של אשר חלה, אשר פחד מאוד שהגורל שלו יהיה דומה לגורל של סביו וסבתו אבל אמו מצאה בדרך נס במחנה רופא שטיפל בו והצליח לרפא אותו ממגפת הטיפוס, אך הוא נשאר עם בעיות בריאותיות אחרות שהקשו עליו לתפקד.

אחת החוויות המוזרות והלא מוסברות שיש לאשר מתקופה זו היא שכאשר היה בן ארבע וחצי בערך, פתאום הגיע אליהם כלב באורח פלא, אשר לא ידע מי היה הבעלים שלו או מהיכן הגיע אבל הוא נשאר איתם במשך תקופה, אשר התחבר לכלב וקרא לו "שלומפי", שלומפי הפך לידיד נפשו, אשר נהג לדבר ולשחק איתו, בנוסף "שלומפי" היה דואג לאשר לאוכל, הוא היה אוסף שאריות מחדר האוכל של הקצינים הנאצים ומעביר אותם לאשר ומשפחתו,  "זה היה כמו נס עבורנו, כמה פעמים יצא לי אפילו לאכול בשר בעקבות כך, הכלב הזה היה כל כך מיוחד זה לא רק שהוא היה מביא אוכל הוא גם היה נובח כאשר שמע את החיילים הנאצים מגיעים וכך נתן לי שהות להתחבא בתעלה בקצה הבית, לצערי פעם אחת נביחות הכלב נמאסו על הנאצים ואחד החיילים ירה בכלב ורצח אותו, זה היה אירוע טראומתי עבורי, קשה לי להגיד את זה אבל זה היה אפילו קשה יותר עבורי מפטירתם של סבי וסבתי".
 
בחורף של 1944 הצבא הסובייטי התחיל להתקדם לעבר גרמניה ובדרכו שיחרר את מחנה מוגילב, המחנה בו גרו אשר והוריו, לאחר מסע ממושך הם חזרו להתגורר בביתם בצ'רנוביץ עד שבשנת 1960 אשר עלה ארצה, אשר התגייס לצה"ל ושירת בצבא כצנחן וזמן קצר לאחר מכן זכה להקים משפחה במושב שבי ציון, שם גר עד היום.

אשר מסביר למתנדבים הצעירים דניאל והילה על אוסף השעונים שלו.
אשר מסביר למתנדבים הצעירים דניאל והילה על אוסף השעונים שלו.
אשר במהלך הראיון בביתו בשבי ציון עם המתנדבים הצעירים הילה ודניאל.
אשר במהלך הראיון בביתו בשבי ציון עם המתנדבים הצעירים הילה ודניאל.

לסיכום לאשר חשוב להעביר מסר ולומר :"אין כמו המקום הזה בעולם, הארץ שלנו! חשוב שנשמור עליה ונדאג לפתח אותה, לא רק בצורה של בנייה וגדילה כלכלית אלא באהבה של אחד כלפי השני ודאגה לזולת, זה המקום היחידי שאפשר לקרוא לו בית!"