תמי לביא ביתם של אויז'ן (גדליהו) וחנה-גיטל בלס ואחותו של ירחמיאל הי"ד.
היא נשואה לשלמה לביא - אמא לבן ובת וסבתא שישה נכדים.

הסיפור שלי מתחיל בסביבות גיל 9-10 בבית היתומים בלודז' בחנוכה שנת 1949, בבוקר בהיר אחד מגיעה אישה בשם נינה צ'ונגה לקחת אותי לארץ ישראל, המטפלות הכינו אותי יום לפני ש"אימי" מגיעה, זה היה דבר די נפוץ לאחר המלחמה, בכל יום הגיעו הורים ששרדו את המלחמה ולקחו את ילדיהם, הייתי בטוחה שאותו דבר קורה כעת גם עבורי, אימי באה לקחת אותי, כמובן שהתרגשתי, לא היה לי שום זיכרון על אימי, היא מסרה אותי כשהייתי ממש קטנה.

באמת בבוקר למחרת מגיעה "אימי" - אישה בשם נינה צ'ונגה, ולוקחת אותי לארץ ישראל (בדיעבד כמובן גיליתי שהיא לא באמת הייתה אימי ומטרתה הייתה ליצור מצבת זיכרון חיה לאימה שנספתה בשואה) .הגענו לארץ ישראל ב-11/1/1949 , אני זוכרת כל כך בבהירות את הנסיעה משדה התעופה מלוד לחיפה.

הדבר הראשון שנינה ביקשה ממני זה היה לשנות את שמי מ"ונדה" שמי הפולני, לתמי- שם ישראלי ובנוסף היא ביקשה ממני לשכוח כל מה שזכרתי מפולין, זה היה מוזר בעיני, אבל הייתי ילדה צייתנית.
אני זוכרת שפעם אחת כאשר הסתובבנו בחיפה הייתי בטוחה ששמעתי שמשהו צועק את שמי הפולני - "ונדה", כמובן שהסתובבתי, באותה השנייה נינה-"אימי" צעקה עלי :"את לא צריכה להסתובב ולשים לב לכל קול", זה היה קצת מוזר לא הבנתי מה הבעיה אם מישהו מכיר אותי, מה שהיה מוזר אף יותר שבסוף השנה עברנו מחיפה לירושלים, ואני למדתי בגימנסיה העברית.
אחד הדברים שנחשפתי אליהם שגרנו בירושלים הייתה תנועת הצופים, מאוד אהבתי ללכת לצופים, זה היה החיים שלי, פחות הפעולות יותר ההרקדות שהיו לאחר הפעולות, פעם אחת הרקדה הייתה כל כך כיפית לא שמתי לב לזמן ואיחרתי להגיע הביתה, התגובה שלה הייתה מאוד קיצונית, היא כלל לא פתחה לי את הדלת והעונש שהיא נתנה לי היה לבלות את כל הלילה על המדרגות בחוץ ולחשוב על מה שעשיתי, מה כבר עשיתי?! נהניתי?! כאשר הגיע הבוקר היא שלחה אותי לבית הספר כרגיל, ושוב שאלתי את עצמי כך אימה מתנהגת לביתה?
ל"אימי"-  נינה הייתה חברה מאוד טובה בחיפה בשם רגינה, תמיד קינאתי ברגינה, רגינה סימלה בעיניי מה זו משפחה, רגינה הייתה נשואה והיה לה ילד, משפחה שלמה, באחת הפעמים אף ששאלתי את "אימי" איפה אבא? מה קרה לו? היא כעסה מאוד על השאלה, היא אמרה לי שהוא מת במלחמה וביקשה ממני לא לשאול על זה יותר, היחסים בינה לבינה התדרדרו במהירות, ובתקופה זו החלטתי שאיני רוצה להישאר יותר אצל "אימי" - נינה, ביקשתי מרגינה שתעזור לי לשכנע את נינה לרשום אותי למסגרת בקיבוץ כילדת חוץ, רגינה באמת נרתמה למשימה והצליחה ובשנה הבאה הגעתי לקיבוץ בית אלפא, הייתי בבית אלפא במשך שנה, לא כל כך התחברתי לקיבוץ ולעבודות הכפיים, לאחר שנה הודיעו לי שאיני מתאימה ועברתי לקיבוץ רמת הכובש.
מאוד אהבתי את רמת הכובש, היו שם הרבה סממנים מוכרים, פולניים, מה שמאוד עזר לי להרגיש בנוח, בנוסף, האווירה שם הייתה מאוד כיפית, היינו בורחים מידי פעם מהקיבוץ לרעננה למסיבות סלוניות, בסוף שנה זו נרשמתי ללמוד גננות בסמינר אורנים,  למדתי וכעבור שנתיים הגיע צו הגיוס, התרגשתי מאוד! אני חייבת לציין שבמשך שנים אלו הנתק שנוצר ביני לבין "אימי" גרם לי לחשוב ולתהות, מה באמת טיב הקשר בינינו? כי פשוט אף פעם לא הרגשתי שייכת, תמיד שאלתי את עצמי מי אני.

אני זוכרת שאחת הפעמים הראשונות ששאלתי את עצמי שאלה זו היה כאשר בטעות ראיתי את תעודת הזהות של "אימי" - נינה, היה רשום שם נינה צ'ונגי, ילידת לודג', גרושה, עלתה לארץ בשנת  1933, החשבון לא הסתדר לי, שהרי אני הייתי ילידת לודג' שנת 39, כאשר כביכול נינה כבר גרה בארץ, וזה לא הסתדר לי, כאשר אזרתי אומץ וניסיתי לשאול אותה על כך היא ענתה שזה לא ענייני ואין טעם לדבר על זה.

אני חוזרת לצבא, כשהתגייסתי יצא שהתגייסתי עם בני הכיתה שלי מבית אלפא, ושירתתי בבסיס רמת דוד, הכרתי שם את שלמה שלימים הפך להיות בעלי, ככל שהקשר התקדם, היחסים ביני לבין שלמה נהיו רציניים והחלטתי להודיע לנינה על תוכניתנו להתחתן, כאשר הודעתי לה על כך בטלפון היא אפילו לא הזמינה אותי חזרה הביתה, לעשות איזה ארוחה חגיגית, זה היה בבית קפה, ושוב עלתה השאלה, מי אני בשבילה? הרגשתי שהיא מתנהגת אלי ממש כזרה!

אני ושלמה התחתנו, שנה וחצי לאחר החתונה כאשר ילדתי את בני הבכור, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא כן הראתה התעניינות, היא הזמינה אותנו אליה, שמחתי שהקשר בינינו שוב מתחמם, ואכן התחלתי להגיע אליה, אבל לא רק כדי לחדש את הקשר, באתי לחפש תשובות! בשלב זה כבר ידעתי שאני לא יודעת את כל האמת על עברי, היו יותר מידי סימני שאלה, קצת קודם לכן באחת הפעמים שנסעתי לחיפה והייתי בשוק תלפיות, הלכתי לקנות בצל, מישהי ניגשה אלי ואמרה לי "אני מכירה אותך, את ונדה", אמרתי לה שיש לה טעות, שמי תמי, היא אמרה לי, זה לא נכון, אני זוכרת אותך, אני הייתי החונכת שלך בבית היתומים בלודז', אם את לא מאמינה לי תבואי אליי, יש לי תמונות שיוכיחו לך שאני צודקת.

וואו, זה היה שוק, זה כל כך סיקרן אותי, הנה מישהו יודע משהו על העבר שלי, החלטתי ללכת אליה, היא באמת הראתה לי תמונות שלי שם, פשוט הייתי בהלם! זה היה נכון!
היא הוסיפה לי פרט נוסף, היא אמרה שהיא זוכרת שהביאו אותי ממנזר, זו כבר הייתה פצצה אמיתית, אבל היא באמת הוכיחה לי שהיא דוברת אמת, הפאזל התחיל להיבנות, התחלתי להבין שאני באמת לא יודעת את כל הסיפור, אבל מכאן והלאה כל פעם שהייתי הולכת לבקר את "אימי" - נינה, ניצלתי את הזמן לחפש על עברי, השאלה פשוט בערה בי, רציתי לדעת מי אני.
באחת הפעמים שבאתי אליה, היא בדיוק הייתה צריכה ללכת לרופא שיניים, זה היה הרגע עבורי, סוף סוף נשארתי לבד בבית שלה, פשוט התחלתי לחפש, בכל מקום הגיוני, לא ידעתי מה אבל רק רציתי למצוא משהו.

כאשר הזזתי את שולחן השרטוט שלה, מצאתי שני פתקים רשומים בכתב ידה, בפתק הראשון היה כתוב: "בזמוש מנזר באזור לובלין, מנזר של אחיות", בפתק השני כתוב: "צ'זנקה צרנסקה עיר על יד ורשה", זו הייתה פריצת דרך של ממש, אבל עדיין הייתי צריכה עוד מידע, למזלי ידעתי שבכרמל הצרפתי יש נזיר שמשרת ושמו הוא "האב דניאל", יצרתי איתו קשר, כשנפגשנו הוא אמר לי שבדיוק לפני ארבעה חודשים הייתה אצלו במנזר נזירה מאותו המנזר.

הוא הבטיח לנסות לעזור ואכן הוא שלח דואר דיפלומטי לפולין לאותו המנזר עם הבקשה לעזרה מאם המנזר. אם המנזר, "בוגומיווה" - שפירוש שמה הוא חביבת האלוקים, הייתה אישיות מיוחדת, במהלך המלחמה היא הצילה ארבעה ילדים יהודים, שני בנים ושתי בנות, היא כל כך דאגה לילדים שהיא לא נתנה לאף נזירה לקלח את הבנים על מנת לא לחשוף את זהותם היהודית (ברית מילה), אלא דאגה לעשות זאת בעצמה.

כאשר היא קיבלה את המכתב מהאב דניאל היא כינסה את הנזירות ושאלה האם מישהי זוכרת ילדה בשם ונדה, אחת הנזירות השיבה שהיא זוכרת כי הייתה ילדה בקבוצה שלה בשם זה, הנזירה השניה אמרה שהיא זוכרת כי הייתה ילדה כזו ואף שהיא זוכרת כי היא עשתה לה צמות והנזירה השלישית צינה שהיא זוכרת כי הייתה אישה שתמיד דאגה ובדקה לשלומה של ונדה, ומידי שבוע אף הייתה מביאה לה דבר מתיקה, והיא אף זוכרת כי אותה אישה גרה בחורבשוב.
אם המנזר השתמשה במידע זה וכתבה מכתב לכומר של הכנסיה של חורבשוב, במכתב היא ביקשה לבדוק האם בטקס המיסה של יום ראשון נמצאת אישה שהייתה בזמן המלחמה בזמושט, (המנזר ממוקם בזמושט) הכומר ענה שאכן ישנה אישה כזו בכנסיה, אם המנזר הלכה ונפגשה עם אותה אישה.

פה מגיעה פריצת דרך, שמה של אותה אישה היה מריה, אותה אישה ספרה כי בזמן המלחמה היא הייתה מתגוררת בזמושט, היא הכירה שם יהודיה מהגטו שהיו לה בן ובת,  "שנינו עבדנו עבור הגרמנים במטבחים שלהם" היא ציינה.
ואז מריה מתחילה לספר כי היא זוכרת שלאחר שהתידדו, האשה היהודיה סיפרה לי את סיפורה כי במקור היא מוואצובק, ושלחו אותם ברכבות לגטו, היא הייתה בהריון ותוך כדי הנסיעה היא כרעה ללדת, בעלה ביקש מהגרמנים לעצור את הרכבת על מנת לאפשר לה ללדת בצורה תקינה, לאחר בכי והפצרות רבות, נעצרה הרכבת והורידו אותה מהרכבת, אך בעלה ובנה לא הורשו לרדת, כאשר היא החלה לצעוק "זה בעלי, זה הבן שלי" זרקו לה את בנה מחלון הרכבת, ובעלה נשאר על הרכבת, והרכבת נסעה, זו גם הייתה הפעם האחרונה שראתה אותם, אותה אישה ילדה בת ב-15 בדצמבר, היום אני יודעת שאותה הילדה היא אני, והאשה בסיפור היא אימי.

האשה מזמושט המשיכה לספר לאם המנזר את סיפורה של אימי, אימי ידעה שיש לה משפחה בורשה, והיא הלכה לשם ואכן סידרו לה מקום להתגורר בו, בגלל שזו הייתה ראשית המלחמה ועוד היה אפשר לשלוח מכתבים, היא שלחה מכתב ואף קיבלה תשובה, בתשובה נכתב כי משפחתה הגיעה לגטו בזמושט, אימי החליטה להתאחד עם משפחתה וכך לקחה אותנו לגטו בזמושט, שם גם הכירה את אותה אישה פולניה שעבדה איתה במטבח והן נעשו ידידות.

אך אימי מעולם לא פגשה שוב את אבי, אימי גילתה כי כאשר אבי הגיע למחנה, הוציאו הגרמנים ביום הראשון עשרה גברים לעבודות כפייה, רק שמונה חזרו חיים, שניים לא חזרו, אחד מהשניים היה אבי.

וכך החודשים עוברים, אימי חנה, שמה לב שמצב היהודים מחמיר מיום ליום, לאט לאט הגרמנים לוקחים את כל משפחתה המורחבת, ואימי מבינה שאנו הבאים בתור, אימי מבקשת ממריה שתציל אותי ותשמור עלי, מריה מאוד פחדה בתחילה אבל בסוף הסכימה, אימי הייתה אישה מאוד חכמה, כשהיא נפרדה ממני ומסרה אותי למריה היא דאגה לשנות את שמי בתעודות שהיו לי, שם משפחתה של אימי היה צ'רנה, שם יהודי ושם משפחתו של אבי היה בלס, גם שם שמצלצל כשם משפחה יהודי, אז כדי שלא יזהו שאני יהודיה היא שינתה את שמי לצ'רנסקי, ולמה דווקא צ'רנסקי? כי בפולין היה גיבור עם ששמו היה צ'רנסקי ומצד שני עדיין יש בשם זה את השם צ'רנה, שם משפחתה המקורי של אימי, מריה לקחה אותי לביתה וביקשה ממני בשום אופן לא לצאת מהבית, הייתי ילדה קטנה בת שלוש שנים בסף הכל, יום אחד לא התגברתי על סקרנותי ויצאתי, כנראה שאחד השכנים ראה אותי והלשין לאנשי ה-ss, אנשי ה-ss הגיעו לביתה של מריה ולמזלי מריה אמרה שאני אחייניתה, ולמזלי אנשי ה-SS האמינו, אבל מרגע זה מריה מאוד פחדה ובגלל זה (שנת 1943) מריה החליטה לנסות למסור אותי.

מריה כתבה פתק, על הפתק היה רשום "מוטבלת במים קדושים וצריך לטפל בה", על מנת שמי שימצא אותי יחשוב שמדובר בילדה נוצריה, שמה לי שרשרת של צלב על הצוואר ושמה אותי ליד המנזר בזמושט כילדה עזובה שנזרקה תחת השם ונדה מריה.

אם המנזר והנזירות אספו אותי, הייתי במנזר כל תקופת המלחמה, אני לא זוכרת הרבה כי הייתי בגיל 4-5, מה שאני כן זוכרת אלו מסדרונות ארוכים, אני גם זוכרת את בגדי האפור של הנזירות, הנזירות היו מדהימות! תמיד מחבקות, תמיד מחייכות, אף פעם לא היה חסר לנו כלום, מצחיק להגיד, אבל את המלחמה אני עברתי ללא דאגה, הייתה שם ילדה יהודיה נוספת שהייתה גדולה ממני, כיום אני יודעת שהיא גרה לידי בשכונת ורדיה בחיפה.

המצב לאחר המלחמה היה ממש קשה, הסתובבו ברחובות המון ילדים עזובים, בעקבות זאת המנזר פנה לאוכלוסיה המקומית בבקשה שיבואו לקחת ולאמץ את הילדים שהיו מטופלים במנזר על מנת ליצור מקום לילדים העזובים של אחר המלחמה, וכך לאחר המלחמה באה אשה מאיזביצא, גברת שמנסקה והיא ומשפחתה ואימצו אותי, האשה ומשפחתה היו משפחה קשת יום, גרנו בצריף של חדר אחד, אני ישנתי עם האם, והאבא ישן עם הבן.

לאחר כמה חודשים הגיעו אלינו שני גברים, ושמעתי את גברת שימנסקה, האישה שאימצה אותי בוכה, הסתקרנתי, התחלתי להקשיב, ושמעתי את הגברים אומרים לגברת שימנסקה "היא שלנו אנחנו חייבים לקחת אותה" , אותם שני גברים היו אנשי הקורדינציה, הקורדיניציה הייתה ארגון יהודי שנועד לפדות את הילדים היהודים ששרדו את המלחמה מהבתים הנוצריים בהם הסתתרו, גברת שימנסקי לא רצתה שאלך איתם, היא נקשרה אליי, וגם אני אליה, אך לא הייתה לה ברירה וכך מצאתי את עצמי בידי אנשי הקורדינציה שהעבירו אותי לבית היתומים בלודג'. 

התשובות שקיבלתי הדהימו אותי, וחיכיתי להזדמנות לנסוע על מנת לפגוש את אם המנזר ואת מריה, בשנת 1988 פגשתי היסטוריונית צעירה בשם אווה שעשתה עבודה על ילדי מנזרים בשואה, ובעידודה טסתי בפעם הראשונה לפולין (לא יכולתי לטוס לפני כי פולין עוד הייתה קומוניסטית), כשנחתנו נסענו לפגוש את גברת שמנסקה באיזביצא, פגשתי אישה מבוגרת וזקנה, אווה ההיסטוריונית שאלה אותה אם היא זוכרת אותי? היא ענתה "וודאי, היא הייתה הבת שלי, איך אני יכולה לשכוח?" היה מפגש כל כך מרגש, פגשתי אישה כל כך פשוטה, אבל עם לב מאוד רחב, התחנה הבאה הייתה המנזר, וואוו זה היה כל כך מרגש, אין מילים לתאר, זה עשה לי את החיים, כשהגעתי למנזר, אם המנזר "בוגומיווה" חיכתה לנו בחוץ, היא חיבקה אותי כל כך חזק, וואוו, פתאום כמה נזירות צעקו, "ונדה שלנו, ונדה שלנו", הלכנו לחדר האוכל, הבאתי לה תמרים מארץ ישראל וקניתי לה שעון חדש, היא התרגשה מהתמרים של ארץ הקודש וברכה בהתלהבות, בתמורה היא נתנה לי את השעון שלה, עד היום הוא שמור אצלי והחזירה לי את שרשרת הצלב שהייתה עלי כשהגעתי לראשונה למנזר בגיל 3, בנוסף לכמה מסמכים מאוד אישיים שלי שהיא שמרה במשך השנים.

החל מ1988 נסעתי המון פעמים לפולין וכל פעם הייתי באה לבקר אותה, באחת הפעמים אפילו הגעתי אליה עם אחת ממשלחות הנוער, היא ביקשה לדבר איתם וביקשה ממני שאתרגם אותה, היא אמרה "בא לי לגשת ולחבק אחד אחד, אתם האחים שלנו, ואני אוהבת אתכם!", בסוף השיחה, הנזירות שרו לנו "הבאנו שלום עליכם", היה מאוד מרגש ופתאום נוצרה שורה ארוכה של בני נוער שמחבקים את אם המנזר, היא כל כך התרגשה!

כשחזרתי מהנסיעה הראשונה שלי לפולין, ביום השואה של אותה השנה, סיפרתי על המסע לפולין ואף התראיינתי לרדיו וסיפרתי את סיפורי וביקשתי שאם מישהו יודע עוד פרטים על הסיפור הוא מוזמן להתקשר, באופן מפתיע קיבלתי טלפון, מישהי התקשרה והזדהתה בתור בת דודה שלי, היא סיפרה לי שאנחנו במקור מווצאבק, והיא הייתה ברכבת והיא זוכרת איך הורידו את אימי מהרכבת כשהיא כרעה ללדת.

באותו השבוע נסעתי אליה לכפר הירוק כדי לשמוע ולקבל עוד פרטים, והיא סיפרה לי שיש לאבא שלי אח פה בארץ, והיא סיפרה לי ששם המשפחה הוא בלס, מאותו רגע התחלתי לחפש, בסופו של דבר הגעתי למישהו שעזר לי למצוא את בת דודי, (אחיו של אבי כבר נפטר), היא לא האמינה, היא שמעה שכולנו נספנו כולל אותי, ביקשתי להיפגש איתה, נפגשנו עוד באותו היום, הייתה פגישה מאוד מוזרה, אבל גיליתי שעוד אח של אבי הגיע לארץ, הראשון הגיע ארצה ב-1925 והשני לאחריו בשנת ב-1933, כל כך התרגשתי שיש לי משפחה, סוף סוף! ביום למחרת היא הביאה את שתי האחיות שלה והן הביאו תמונות של המשפחה, והעלו זיכרונות.