רלי נולדה בוורשה בתאריך ה-11.3.1939, לפראנקה פרשנדיקט ומיכאל (מיכל) גלובינסקי, רלי הינה ביתם היחידה, שמה הפרטי רלי הינו שם ייחודי והוא נובע משמה של סבתה (רחל לוצי) כאשר אמה לקחה את האותיות הראשונות משמה של סבתה ר' ו-ל' ואביה הוסיף את אות השיוך י' (שלי) ומכאן נובע שמה רלי, רלי באה ממשפחה משכילה, בביתה דיברו בשלוש שפות שונות (פולנית רוסית וגרמנית), הבית היה בית יהודי מסורתי.

תמונת הלידה מבית החולים, בתמונה הוריה של רלי עם רלי התינוקת.
תמונת הלידה מבית החולים, בתמונה הוריה של רלי עם רלי התינוקת.
תמונות של רלי כילדה בשנת 1941.
תמונות של רלי כילדה בשנת 1941.

עם הקמת גטו ורשה נכלאה המשפחה בגטו ביחד עם הסב דוד (אבי האם), רלי מספרת:
"אף אחד לא שרד את השואה ממשפחתה של אימי חוץ ממני, כולם נספו, לעומת זאת מהצד של אבי הסיפור היה שונה, אבי היה הבכור מחמישה אחים, רוב משפחתו של אבי עלתה ארצה בשנות ה-20 וה-30, אך מכיוון שאבי היה איש עסקים הוא נשאר לגור בפולין, רב עסקיו היו בדנציג (גדנסק), שם גם התגורר עד שנת 1938, אך אבי היה אוהב ישראל מובהק הוא מאוד דאג לתמוך כלכלית במשפחתו החלוצית שעלתה ארצה.

החל משנת 1939 אבי החל לעבוד בעבודות הכפייה בגטו, בגלל עברו כסוחר טקסטיל הוא עבד במפעל שהכין מדים לחיילי הצבא הנאצי (הבעלים של המפעל היה אדם בשם שולץ), לצערי אני כמעט לא זוכרת כלום מהתקופה שלי בגטו ורשה, אני חושבת שהסיבה לכך היא או שהייתי קטנה מידי, או שזה סוג של מנגנון הדחקה שיצרתי או לחלופין בגלל המאמץ הרב של הוריי לגונן עליי, אני זוכרת שפשוט לא הרגשתי הסכנה שם.

הסיפור שלי מתחיל בינואר שנת 1943, ערב פרוץ מרד גטו ורשה, כאשר היהודים הבינו כי הולכים לחסל את הגטו ולשלוח את כל היהודים שנשארו למחנות ההשמדה (כבר ידענו מה קורה למי שנשלח בטרנספורט, היו שמועות על כך בכל הגטו), הוריי הבינו שבגלל שאבי עובד במפעל חיוני עבור הנאצים הוא לא ישלח למחנות ההשמדה עם שאר היהודים אלא הוא ישלח ביחד עם כל עובדי המפעל להתמקמות מחדש, מחנה העבודה החדש היה מחנה טרבניקי, (לצערי בסופו של דבר גם מחנה זה חוסל, ב-3 לנובמבר 1943 היה טבח טרבניקי, כל עובדי המפעל ומי שהיה במחנה, כ-10000 אנשים נורו לתוך בורות הריגה ולאחר מכן נשרפו, ביניהם הוריי וסבי, טבח זה כונה בשם מבצע "חג הקציר" של הימלר), כך הוריי הבינו את הסכנה הקרובה ורוב הסיכויים שהם בדרך להירצח, והדאגה הגדולה שלהם הייתה – אני, ביתם היחידה, כיצד יצליחו להציל אותי?

רלי בתמונת ילדות משנת 1943.
רלי בתמונת ילדות משנת 1943.

וככל שיעשו זאת בהקדם יהיה טוב יותר ולפיכך החליטו שעוד לפני המעבר למחנה טרבניקי הם צריכים למצוא פתרון, בנקודה זו אני רוצה להוסיף ולומר שאני תמיד טוענת שהחיים שלי היו רצופי מזל, בנקודת זמן זו, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי זאת, בשכנות להוריי בגטו ורשה גרה משפחת מלץ, אני זוכרת ששמו של אבי המשפחה היה אלכסנדר, לו ולאשתו הייתה בת שהייתה גדולה ממני בשנה, אלכסנדר היה יהודי קומינסט, אלכסנדר היה חבר במפלגה הקומוניסטית לפני המלחמה, וכך יצא שגם בתקופת המלחמה חבריו הפולנים למפלגה לא שכחו אותו ושמרו איתו על קשר על מנת לעזור לו ובעזרת המחתרת הפולנית הם תיכננו עבורו ועבור משפחתו תוכנית בריחה מהגטו והסתרה בורשה הארית .פגשתי את אדון אלכסנדר בארץ בשנת 1975, הוא זה שחשף בפניי בפעם הראשונה את הסיפור המלא מאחורי הגעתי למשפחת אברמוביץ.

האדם שהיה אמור להוציא את התוכנית לפועל היה אדם פולני בשם יוסף אברמוביץ, התוכנית הייתה שלאחר ההברחה אלכסנדר מאלץ יסתתר בבית המלאכה של יוסף אברמוביץ, אשתו של אלכסנדר תוסתר במקום אחר בורשה והילדה תוסתר בביתו של יוסף אברמוביץ ואשתו ינינה (לזוג אברמוביץ לא היו ילדים, כך שתכננו להציג במקרה הצורך את הילדה הקטנה כביתם), אך ממש לפני ביצוע התוכנית השתנו הדברים, המטפלת שעבדה אצל אלכסנדר מאלץ לפני פרוץ המלחמה הציעה שהיא תיקח את אשתו של אלכסנדר ביחד עם ביתם הקטנה ותסתיר את שניהן אצלה. לצערי אשתו ביתו והמטפלת נרצחו בזמן שהסתתרו עקב הלשנה.

פתרון זה היה עדיף עבור אלכסנדר שהרי במצב זה אשתו של אלכסנדר תוכל לטפל בביתם, וכך יצא שלזוג אברמוביץ הייתה אפשרות להסתיר עוד ילדה קטנה אצלם, אלכסנדר שהיה שכן וחבר של הוריי הסביר להם את המצב שיש דרך להציל אותי, אימי פחדה לברוח עם אבי מהגטו מהסיבה שלא רצתה להסתיר את סבי מאחור והוא היה מבוגר מידי כדי לברוח, אך הבינה שזה הסיכוי הטוב ביותר עבורי להינצל ולאחר לבטים ארוכים עם אבי החליטה למסור אותי לאדון מאלץ כדי שיבריחו אותי מהגטו.

באותו ערב הוריי הרדימו אותי כדי שלא ארגיש ואבכה, באמצע הלילה בא יוסף אברמוביץ הכניס אותי לתוך שק והוציא אותי מהגטו. אם תשאל אותי עד היום אני לא יודעת מה היו הדרכים שלו להיכנס ולצאת מהגטו, אבל ברור שהיו לו, הוא נכנס אינספור פעמים, בחלקם הבריח נשק לתוך הגטו לצורך המרד ואף הצליח להציל ולהבריח כמה יהודים נוספים, יוסף היה אדם פשוט יוצא דופן, חסיד אומות העולם במלוא מובן המילה!

וכך בוקר אחד בגיל 3 התעוררתי כשאני ישנה על שלושה כסאות, הכיסאות הוצמדו לארון הבגדים כמעין מיטה מאולתרת. אני זוכרת את זה כל כך בבירור, הייתה להם בסך הכל דירת חדר אחד, הדירה הייתה בנויה בצורה כזו שבסלון הייתה את המיטה של הזוג אברמוביץ וליד זה היה וילון קטן שהפריד בין "חדר השינה" למטבח, השירותים בכלל לא היו בבית, אם היית צריך ללכת לשירותים היית חייב לצאת לחדר המדרגות, ובגלל שהדירה הייתה כל כך קטנה לא היה שם מקום להעמיד עוד מיטה כך שישנתי עוד חודשים רבים על כסאות אלו. כל חיי זה היווה עבורי חומר למחשבה, בגלל שהזוג אברמוביץ היו אנשים חסרי אמצעים וכמעט ולא היה להם כלום זה היה עוד יותר מדהים שאת הכלום הזה הם לקחו והפכו להמון, ובחרו לתת ממה שאין להם, הם הצילו אותי ובזכותם אני חיה.

כשהתעוררתי אני זוכרת שהייתי קצת בהלם, ראיתי שני אנשים זרים עומדים לידי, הם אמרו לי: "בוקר טוב" שאלתי אותם: "איפה אמא אבא וסבא"? והם ענו לי: "אמא אבא וסבא מסרו לנו אותך כדי שנשמור עלייך", באותו רגע לא בכיתי ולא צעקתי, אבל שוב ביקשתי מהם את אבא ואמא, אדון אברמוביץ הרים אותי והכין לי משהו לאכול (ביצה קשה – אני זוכרת את הריח עד היום), ואשתו-ינינה אמרה לי שמעכשיו אני צריכה לקרוא להם אבא ואמא והם יקראו לי ללה (בובה בפולנית), ממש לא רציתי לשתף פעולה, אבל הם אמרו לי שאני חייבת, וזה חייב להיות הסוד שלנו שאת לא באמת הבת שלנו ואסור לאף אחד לדעת. הם הסבירו לי שזה מין משחק שנשחק בינינו, סוג של העמדת פנים, כי לנו (לזוג אברמוביץ) אין ילדים אז את תהיי ה"בובה" שלנו.

ואז גברת אברמוביץ לקחה אותי לארון הבגדים והראתה לי שלוש פרוות מיוחדות שאימי הפקידה אצלה, והיא הוסיפה ואמרה לי: את רואה כמו שאמא שלך השאירה פה את הפרוות היקרות שלה והיא תבוא לקחת אותם כך היא תבוא לקחת גם אותך, באותו רגע אני השתכנעתי, זה נשמע מאוד הגיוני לילדה בת 4, בנוסף אימי השאירה לזוג אברמוביץ גם ספר של סיפורי אגדות שמאוד אהבתי, כל פעם שקראו לי ועיינתי בספר זה, זה עזר לי להירגע.
כמובן שמאוד התגעגעתי להוריי, כל כך רציתי לראות אותם חוזרים ולוקחים אותי, לצערי זה לא קרה אבל כן זכיתי לסוג של פרידה מהם, ממש לפני שהם נשלחו למחנה טרבניקי, בגדול מה שקרה היה:

משפחת אברמוביץ גרה ממש מחוץ לגטו ברחוב קרוכמלנה 6, (רחוב מאוד מפורסם בורשה, בשנת 1939 הרחוב חולק כאשר חומת הגטו חוצה אותו, ובסוף הרחוב בתוך הגטו נמצא בית היתומים של יאנוש קורצ'ק), לילה אחד עלה בידו של אדון אברמוביץ להבריח את הוריי אל מחוץ לחומת הגטו (כפי שציינתי הם לא רצו לברוח לחלוטין בגלל סבי), אני זוכרת שבאותו הלילה העירו אותי ופתאום אני רואה שלושה דמויות מול עיניי, ישר זיהיתי שמדובר בהוריי ורציתי לצעוק משמחה, אבל אבי עשה לי סימן על הפה של שקט, ולמרות שהייתי קטנה שלטתי בעצמי, אימי ישבה על מיטתם של הזוג אברמוביץ והושיבה אותי על בירכיה ואמרה לי שהיא מאוד מאוד אוהבת אותי, לאחר מכן אבי בא והרים אותי על ידיו, אני זוכרת שכל מה שהיה לי להגיד לאבי זה: "אבא, מי מביא לך עכשיו את נעלי הבית"? (היום אני יודעת שזו בעצם הייתה הדרך שלי להגיד, אני לא חסרה לכם??? תראו יש בי תועלת, אני מתגעגעת, תחזירו אותי!), אבי הוריד אותי מידיו, הם השכיבו אותי בחזרה לישון, בבוקר התעוררתי והם כבר לא היו.

לאחר המלחמה כשהתבגרתי במשך הרבה שנים חשבתי שזה רק חלום ילדותי שהיה בזכרוני, איזה זיכרון מתוק שאני רוצה לדמיין וזה לא באמת קרה, בשנת 1984 בפעם הראשונה שנסעתי לפולין עם משלחת מטעם מוזיאון לוחמי הגטאות נפגשתי בורשה עם אחותה של ינינה ובעלה - סטפן (באותו הזמן ינינה ויוסף כבר נפטרו) במהלך השיחה שלנו בעלה של אחותה של ינינה מספר לי ואומר: "את יודעת אני פגשתי את ההורים שלך בזמן המלחמה, ממש לפני שהעבירו אותם מגטו ורשה, יוסף הצליח להבריח את ההורים שלך ולהביא אותם אליו להפרד ממך, ועניתי לו: "מה, באמת"? ואז הוא אמר לי שהייתי כל כך קטנה ואני לא יכולה לזכור את זה, ואז סיפרתי לו את המשפט שאמרתי לאבי עם נעלי הבית, הוא נדהם לגמרי, הוא אמר לי שזה נכון, והוא ציין: "כל מי שהיה בחדר לא הפסיק לבכות אחרי שאמרת את המשפט הזה", לצערי  הוריי אף פעם לא חזרו אליי אבל לפחות הבנתי שבאמת נפרדתי מהם וזה לא היה בדמיוני.

כשגרתי אצל יוסף וינינה הנהלים היו שאסור לי לצאת החוצה בכלל, וכמובן שלא לפתוח לאף אחד, הייתי נוהגת להתבונן בחלון, כל כך קינאתי בילדים שמשחקים בחצר, אבל הייתי ילדה מאוד טובה ונשמעתי להוראות, השהייה במסתור אצל משפחת אברמוביץ עברה די בסדר עבורי למעט ארבעה מקרים חריגים:
המקרה הראשון היה כאשר יום אחד כשנינה יצאה מהבית היא נעלה את הדלת והזהירה אותי שבשום אופן לא אפתח את הדלת, חיפשתי מה לעשות והתחלתי לשחק עם מטליות אבק צהובות, יצרתי לי שמלה דמיונית, עבר הזמן והתחלתי להשתעמם, הייתה בצד קופסת סוכריות, לקחתי את הקופסא ובפעם הראשונה פתחתי את חלון הדירה, (הדירה של יוסף וינינה הייתה בקומת הקרקע פתוחה לחצר שהילדים היו משחקים בה) והתחלתי לשאול ילדים ששיחקו בחוץ מי רוצה סוכריה וזרקתי להם כמה סוכריות החוצה, כמה ילדים באו ולקחו, אחת מהילדות שבאו שאלה אותי אם אני רוצה גם לשחק איתם בחוץ, עניתי שכן ובגלל שהייתי מאוד קטנה וקלה, אחד הילדים הגדולים הביא ארגז העמיד אותו מחוץ לחלון ופשוט בא והרים אותי החוצה, היה כל כך כיף! שיחקנו מחבואים וחבל וכו', תוך כדי שאני משחקת בחוץ ינינה חזרה הביתה היא כל כך נבהלה, היא רואה אותי בחוץ משחקת עם שאר הילדים והיא הבינה שאם היא תמשוך אותי פנימה בחוזקה יכולה להיווצר סיטואציה מאוד מסוכנת עבורי, אז היא באה ואמרה לי: "חמודה, תיכנסי הביתה את בלי סוודר ומאוד קר, בלי צעקות ובלי הצגות, כשנכנסנו פנימה היא הסבירה לי בפעם הראשונה באמת למה אסור לי לצאת וכמה שזה מסוכן עבורי, ותודה לאל הסיפור נגמר בנס מבלי שאף אחד ידע.

המקרה השני היה הרבה יותר מפחיד, בקומה השלישית מעלינו גרה מורה לפסנתר, גם היא הייתה אישה מדהימה וגם היא הסתירה יהודים בביתה (בן בגיל 10 ובת בגיל 6), לפעמים ינינה הייתה נותנת לי אישור והייתי עולה בשקט לשחק איתם, הייתי גם מנסה לנגן בפסנתר, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי כשרון לזה, יום אחד כשירדתי מהדירה של המורה לפסנתר ונכנסתי חזרה לדירה שלנו (אברמוביץ), היה שקט מאוד למרות שידעתי שינינה בבית, בשנייה שנכנסתי נסגרה הדלת מאחריי ופתאום אני רואה את ינינה כפותה על הרצפה כאשר אדם מחזיק נשק כלפיה, אדם אחר הופך את הבית ונראה כאילו הוא מחפש משהו והאדם השלישי זה שסגר את הדלת מאחורי, המבוגר מביניהם משגיח על הנעשה, הסתובבתי לאותו האדם והתחלתי לצעוק: "מה אתם עושים לאמא שלי???" הוא שאל אותי, מי את? ואמרתי לו שאני ללה, באותו רגע שמעתי את האיש האחראי אומר לאחרים שאיתו, "אנחנו עם ילדים לא מתעסקים" והם פשוט הלכו, עד היום אין לי מושג מי הם היו, מהם רצו, פשוט הבנתי שהם אנשים רעים, ינינה גם לא סיפרה לי כלום אחר כך, אבל מה שקרה מאוד הפחיד אותי, באותו יום אני וינינה הלכנו לאחותה על מנת להרגע ממה שקרה.

זמן קצר לאחר האירוע הזה קרה המקרה השלישי, המשכתי לעלות אל המורה לפסנתר ולשחק עם הילדים שהוחבאו אצלה, מאוד אהבתי את זה שיש לי חברה סוף סוף, גם הייתה לנו סוג של דפיקה בדלת סודית שהם ידעו שזו אני שבאה, יום אחד עליתי כרגיל לשחק איתם, ואני דופקת בדלת את הדפיקה המוסכמת ואף אחד לא ענה לי, דפקתי שוב ושוב, עד שלבסוף פתחתי את הדלת, להפתעתי היא לא הייתה נעולה, כשנכנסתי ראיתי מחזה נורא, כולם היו מוטלים על הרצפה מתים, עד היום אני לא יודעת ממה, רצתי מהר למטה, סיפרתי לינינה, ינינה לקחה אותי באותו היום לאחותה ולא דברנו על זה יותר אף פעם.

אך כל המקרים הללו היו רק חימום למקרה הרביעי, שבו הרגשתי את הסכנה, מה שקרה שבמשך החורף הצטננתי וחליתי מאוד עד לנקודה שינינה החליטה לקחת אותי לרופא, ינינה לא פחדה להסתובב איתי בחוץ, הייתי נראית פולניה לחלוטין, בלונדינית עם עיניים כחולות, וכך בדרכינו למרפאה עלינו על החשמלית, בזמנו החשמלית הייתה מחולקת לשני קרונות, הקרון הראשון היה שמור אך ורק לגרמנים (חוקי העליונות הארית), ורק בקרון השני יכלו לעלות הפולנים, כשהגענו לחשמלית היה תור מאוד ארוך, וכאשר החשמלית עצרה, קצין נאצי גרמני שישב בתוך הקרון הראשון ראה שינינה מחכה איתי, הקצין הנאצי פנה לינינה ואמר לה "איזה ילדה חמודה יש לך, חבל שהיא תעמוד בתור, תושיטי אותה אליי, היא תשב איתי בקרון בנחת וכשתגיע התחנה שלך אני אתן לך אותה בחזרה", ינינה הייתה במצב מאוד לא פשוט, היא לא יכלה להגיד לא, כי אז הקצין היה מתחיל לחשוד, ומצד שני היא ידעה שאם היא תגיד כן יש סיכוי שאני אגיד משהו שיסכן אותנו (הייתי עדיין די קטנה), ינינה מסרה אותי לקצין אבל לפני זה אני זוכרת שהיא לחצה לי את היד בצורה כל כך חזקה, כאילו היא הזהירה אותי, ואז היא הוסיפה, "תהיי ילדה טובה אני נותנת אותך לקצין לצורך הנסיעה ובתחנה הקרובה אני אבוא לקחת אותך", ינינה עלתה לקרון של הפולנים, בינתיים אני ישבתי על ברכי הקצין, הוא היה מאוד נחמד ונתן לי שוקולד ובתחנה הבאה (כמובן שמרב הפחד לא הלכנו למרפאה בסוף) כאשר ינינה באה לקחת אותי, הוא אמר לה שאני מאוד מחונכת ומזכירה לו את הבת שלו, כשתרחקנו אמרתי לינינה שלא סיפרתי לו כלום.

תמונה של רלי וינינה אברמוביץ בשנת 1945.
תמונה של רלי וינינה אברמוביץ בשנת 1945.

בעקבות ארבעת האירועים האלו הוחלט שאני וינינה נעזוב את ורשה, למשפחת אברמוביץ היו חברים קרובים שהייתה בבעלותם אחוזה בעיר לובלין, האחוזה נקראה בשם ווישנופקה (דובדבנית, האחוזה הייתה בסמוך לעצי דובדבן), באמת נסענו לשם, האחוזה עצמה הייתה בעלת שתי קומות כאשר בקומה הראשונה גרו הבעלים, חבריהם של משפחת אברמוביץ ובקומה השנייה היה מטה של הצבא הגרמני. אנו גרנו בעליית הגג, כאשר סיפור הכיסוי היה שברחנו מורשה עקב המצב הקשה ששורר שם בגלל המלחמה, נשארנו במקום זה עד אביב 1944, הזמן בו הרוסים כבשו את פולין מידי הגרמנים.

ינינה שדאגה מאוד לבעלה רצתה לחזור ולראות מה שלומו, ובגלל שידעה רוסית הציעה את עצמה כמתורגמנית עבור הצבא הרוסי, בהתחלה היא הסכימה לקחת אותי איתה, וכך התחלנו ביחד את המסע חזרה לכיוון ורשה אבל בגלל המצב הקשה ששרר בדרכים ובגלל שחליתי באמצע הדרך , היא השאירה אותי באחד הכפרים שנקרא בדרכינו, היא פשוט נכנסה לאחת הבקתות וביקשה מאחת המשפחות, בתשלום כמובן, לשמור עלי עד שהיא תחזור לקחת אותי, המשפחה הסכימה, המשפחה הייתה משפחה של איכרים, אבא אמא ועשרה ילדים (כמובן שהם חשבו שאני פולניה), אני זוכרת שמאוד הייתי אוהבת לשבת עם אשתו של האיכר ולספר לה את האגדות מהספר שלי, היא מאוד נהנתה מכך, בזמן ששהיתי אצלם הצלחתי ללמד את עצמי באופן עצמאי לקרוא, הרבה בעזרת אחד מילדי המשפחה שבאותו הזמן למד בכיתה א', פשוט הייתי מקשיבה לו ומחכה אותו, למזלי יש לי קליטה טובה, המשפחה הייתה משפחה נוצרית דתית ואני זוכרת שהייתי הולכת איתם בימי ראשון לכנסייה, בסך הכל הייתה לי תקופה די נעימה שם.

כשהמלחמה נגמרה במאי 1945 ינינה ויוסף באו לקחת אותי, הדבר הראשון שאשת האיכר סיפרה להם זה שבתקופה שהייתי אצלם למדתי לקרוא, יוסף לא האמין, הוא חשב שאני פשוט זוכרת את האגדות בעל פה, אז הוא הוציא עיתון ונתן לי לקרוא, באמת קראתי והוא היה המום, בעקבות כך כשחזרנו לורשה ינינה ויוסף החליטו לשלוח אותי לבית ספר, ובגלל שכבר ידעתי לקרוא שמו אותי ישר בכיתה ב' לניסיון וזה למרות שבסך הכל הייתי בת 6.
כפי שציינתי בהתחלה אבי היה היחידי ממשפחתו שנשאר בפולין, כל משפחתו של אבי עלתה לארץ לפני המלחמה, משפחתו של אבי לא ידעה כלום על מה שקרה באירופה, באוקטובר 1945 אחד הפליטים הגיע מורשה לארץ ישראל ובאחת הפעמים שהוא ישב עם חברו בבית קפה (קפה עטרה בתל אביב), הם דיברו די בקול על מה שקרה במלחמה ופתאום באמצע השיחה פונה הפליט לחבירו ואומר לו שהוא חייב למצוא את משפחת גלובינסקי, והוא מספר לחברו עלי ועל מצבי ושאני מתגוררת בורשה אצל משפחת אברמוביץ שהצילה אותי, והגיע הזמן שאחזור למשפחתי, חברו אומר לו שהוא אינו מכיר את המשפחה אך מה לעשות שבדרך כלל כשמשוחחים בבית קפה כולם מאזינים, פתאום משהו נוגע בכתפו של אותו הפליט ואומר לו, סליחה שהקשבתי לשיחה אבל האדם שאתה מחפש, חיים גלובינסקי הוא חבר מאוד קרוב שלי, וכך נודע לדודי שאני חיה וצריך לדאוג להביא אותי ארצה, אבל איך עושים את זה?

גם ינינה ויוסף ניסו למצוא את המשפחה שלי בארץ על מנת לספר להם שאני חיה, אז הם כתבו מכתב לדודי (חיים גלובינסקי) בו הם מספרים לו עלי, דודי, חיים היה אדם די מפורסם בתל אביב, ממקימי איחוד הכדורגל, וכך בעצם יצא שבו זמנית דודי ידע על כך שאני חיה.
דודי פנה לארגון הקורדינציה בלודג' בבקשה שיעזרו להביא אותי ארצה, אבל פה חלה תפנית, משפחת אברמוביץ חזרו בהם וביקשו כסף עבור "שיחרורי", אני חושבת שזה בגלל שהם התרגלו לכך שיש להם ילדה ולא רצו לוותר עליי, בנוסף בית המשפט הפולני חיזק את ידיהם של משפחת אברמוביץ והשאיר אותי חוקית בחזקתם, וכך ארגון הקורדינציה פנה לדודי ואמר שהסיכוי היחידי לשחרר אותי הוא שעל דודי להגיע פיזית לפולין ולנסות להתמודד בבית המשפט.

תמונה של רלי כילדה בשנת 1948.
תמונה של רלי כילדה בשנת 1948.

דודי חיים הגיע לארצות הברית במסגרת משחק ראווה עם הפועל תל אביב, במהלך שהייתו בארצות הברית הוא הצליח להשיג ויזה לפולין, אבל גם ניסיון זה לא צלח ונשארתי לגדול בפולין.
בקיץ 1949 ינינה אימי החורגת נפטרה בפתאומיות (נפלה בבית וקיבלה שתף דם במח) יוסף התחתן במהירות בשנית, אשתו השנייה של יוסף מאוד רצתה להתחתן איתו אבל הציבה לו תנאי אחד, היא אינה רוצה לגדל את הילדה היהודייה - אותי, אז יוסף החליט להשכיר את דירתו המרווחת למשפחה פולנית, על מנת ליצור הכנסה נוספת ואנו עברנו לדירה קטנה, לי היה מותר לישון בלבד בדירה וגם זה היה במסדרון הכניסה, שם שמו את מיטתי, האישה החדשה רשמה אותי לבית ספר קומוניסטי, זה היה בית ספר נוראי, יום לימודים ארוך, לא היה לי לאן לחזור, הייתי משוטטת ברחוב, מידי פעם הייתי הולכת לאחותה של ינינה, הייתי חוזרת הביתה רק כדי לישון, הייתי סוג של ילדה נתושה.

תמונה של רלי בדרך לארץ ישראל בשנת 1950.
תמונה של רלי בדרך לארץ ישראל בשנת 1950.

למזלי הכל השתנה בשנת 1949 כאשר אישה חייפאית (ציפורה נשר) התקבלה למשרד החוץ, לעבוד בשגרירות ישראל בפולין (בורשה), אותה אישה הכירה את דודותי, והם סיפרו לה על מצבי בפולין, היא אמרה להם שהיא לוקחת את המקרה הזה כפרויקט אישי, ובאמת כאשר התחילה את עבודתה בורשה ועם המון עזרה מהשגריר ישראל ברזילי, לאחר משא ומתן מאוד ארוך ומשפט (עקב היותי ילדה מאומצת לפי החוק הפולני) הם הצליחו להביא אותי ארצה, ההליך המשפטי לקח כשנה וכך באוקטובר 1950 הגעתי לארץ, גדלתי בבפרדס חנה, דודתי (ריטה) ובעלה (אברהם רובינזון) אימצו אותי, הצטרפתי לכיתה ו' ואחר כך למדתי בתיכון החקלאי הכפר הירוק, בעלה של דודתי אברהם רובינזון היה אחד משבעה אחים, אחד מאחיו הפרופסור נתן רובינזון (האדם שהמציא את דוד השמש) לעתיד נהפך לחמי, נישאתי לבנו דוד, בשנת 1962 (נפטר ב-2011), ולנו שני ילדים מיכל ונתיב וששה נכדים.

רלי בביתה בחיפה לאחר הראיון עם רכז הפרויקט אריאל.
רלי בביתה בחיפה לאחר הראיון עם רכז הפרויקט אריאל.
רלי בביתה עם הספר האוטוביוגרפי שכתבה על חיה, הספר מתורגם לשלוש שפות (עברית, אנגלית ופולנית).
רלי בביתה עם הספר האוטוביוגרפי שכתבה על חיה, הספר מתורגם לשלוש שפות (עברית, אנגלית ופולנית).