אסתר כהן נולדה בשנת 1926 בעיירה Sajovamos שבהונגריה למשפחה ברוכה בת תשע נפשות של שני הורים  ושבעה ילדים.

כשהייתה אסתר בת שלוש עברה משפחתה מהעיירה הקטנה אל בודפשט העיר הגדולה, חוויה הזכורה לה היטב, היא זוכרת כיצד אביה הושיט אותה לדודה מחלון הרכבת כאשר הרכבת עצרה בתחנה.
כאשר הגיעה המשפחה לבודפשט פתח אביה חנות ירקות, אמנם פרנסה לא הייתה בשפע, ואף פעמים רבות הורגש חוסר, אך אסתר זוכרת את החיים והילדות כנעימים מאוד.

ההורים של אסתר - יונה וג'יזלה וייס חינכו, אותה ואת אחיה בבית ספר יהודי, לימודים בבית ספר זה עלו כסף רב, מה שגרם לבסוף לאביה להעביר אותה לבית ספר מעורב, בו למדו ילדים מכל הדתות והזרמים, בבית ספר זה היה מגוון רב של שיעורים אך השיעורים הזכורים ביותר לאסתר היו שיעורי התורה של הרב, בכלל בכל מה שקשור ליהדות ביתה של אסתר היה בית קונסרבטיבי בעל זיקה יהודית מובהקת, ואסתר נהנית לספר כיצד הייתה הולכת ונהנית מהתפילות בבית הכנסת, מהמקהלה המיוחדת והניגונים היפים.

לאחר יום הלימודים בשעות אחר הצהריים אסתר נחשפה והשתתפה בפעילויות של תנועת הנוער "מכבי הצעיר" שם קיבלה המון ציונות וערכים, ומשם התפתח הרצון לעלות ולהגיע לארץ ישראל.

בשנת 1936 החלו החיים להשתנות עבור אסתר, הממשלה החלה לחוקק חוקים כנגד יהודים, זה התחיל עם חוקים פשוטים כמו איסור ליהודים להחזיק ולשמוע רדיו, עבר לחינוך ובשלב מסוים התחילו לשלוח יהודים למחנות כפיה (ביניהם אביה), בבית הספר הצוות החל להתנכל לתלמידים היהודים, באחת החוויות היא משתפת שהתלמידים הנוצרים החלו לשיר את ההמנון ההונגרי בעמידה, אחותה לא הספיקה לעמוד בזמן ולכן נענשה. מבחינה חברתית היו ילדים נוצרים שהפסיקו לשחק עם הילדים היהודים, אך לא כולם.

כאשר המצב החמיר והגרמנים כבר שלטו באזור, מנהיגי הקהילה הבינו לאן הדברים מובילים והם החלו להכין את כולם לעבר "הטיול הגדול" (המסע למחנות הריכוז וההשמדה), אסתר זוכרת את התיק שהכינה למסע, תיק שהכיל את תמונות משפחתה, צעצועים ואת חפציה היקרים, "ארזתי כמה תמונות שלי ושל המשפחה, אני זוכרת שבתור נערה הבנתי שאפשר לקחת רק את הדברים הכי חשובים, וזה מה שהיה חשוב עבורי" היא מציינת.

בשנת 1943 כאשר המצב ממש בהונגריה ממש החמיר עבור היהודים, נפתח פתח קטן של הצלה עבור אסתר, אסתר נלקחה לעבוד במפעל חיוני, מה שבדיעבד הציל את חייה ורק כמעט כעבור שנה, בינואר 1944 כאשר הגרמנים הבינו שהם ניצבים בפני תבוסה נסגר המפעל ואסתר הועברה למחנה הריכוז ראוונסבריק שם שהתה ארבעה חודשים.

במהלך שהותה במחנה, בתקופת חג המולד, היא התהלכה במחנה ופגשה שם באישה נוצריה, הולנדית, חרף הרעב והמראה הכחוש שהיה לאסתר האישה הגישה לה תפוח, מקרה זה זכור לאסתר היטב ואף עורר בה רגשות רבים, "ממש קשה לי להסביר במילים, לעולם לא חשבתי שאתרגש כל בגלל תפוח".

לבסוף היא הועברה למחנה הריכוז מאוטהאוזן עד סוף המלחמה.
לאחר המלחמה נודע לאסתר שרק מחצית ממשפחתה שרדה, אסתר הבינה שהמקום היחיד עבורה מעתה הוא ארץ ישראל ובעקבות כך הצטרפה לתנועה הקיבוצית, שם גם הכירה את בעלה, עוד בדרכם ארצה נולד בנם הראשון.

בשנת 1950 לאחר מסע ממושך אסתר הגיעה ארצה והתיישבה בקיבוץ מצובה, שם גרה עד היום, כשנשאלה אסתר מה הרגישה שהגיעה לארץ ישראל תשובתה הייתה פשוטה וחדה "הגעתי לגן עדן, למקום עליו חלמתי"!
לסיכום אסתר ביקשה להעביר מסר לדורות הבאים: "ארץ ישראל היא הבית שלנו וחשוב לדעת שכולנו אחים, חובה עלינו לאהוב אחד את השני, ולהבין שאף אחד לא ידאג לנו חוץ מעצמנו".