דליה גביש נולדה בחיפה בשנת 1937 לרחל ואברהם גביש, שעלו לארץ ישראל מפולין במסגרת העלייה החמישית (1931-1939).

הוריה של דליה, שניהם, ילידי העיר טרנוב שבפולין, הם היחידים מהמשפחה המורחבת שעלו לארץ ישראל כאשר רוב המשפחה נשארה בפולין, דליה עצמה נולדה בארץ ישראל וכמובן שלאחר שנולדה היה רצון גדול מצד משפחתה של אימה להכיר את התינוקת החדשה במשפחה, הוריה של גליה התלבטו המון מה לעשות ולבסוף אימה החליטה באמצע שנת 1939 לנסוע לבד (ללא בעלה) אל משפחתה שבפולין ביחד עם דליה כאשר דליה בסך הכל בת שנה וחצי.

התכנון היה שדליה ואימה יהיו בפולין ארבעה חודשים ויחזרו ארצה אולם המציאות הייתה אחרת, באחד בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, פולין נכבשה תחת המשטר הנאצי ובעקבות כך הן לא יכלו לחזור הביתה, גם הקשר עם אבי המשפחה נותק הן נלקחו לגטו ככל שאר היהודים שחיו בפולין.

דליה מספרת שהזיכרון הראשון שלה מן "המציאות החדשה" אליה נקלעה (החיים בגטו) היה  כשהייתה בת 4 "אני זוכרת את אמא וסבתא מפצירים בי כל הזמן להיות בשקט ואני לא ממש מבינה למה, בסך הכל רק רציתי לשחק עם שרה הילדה של השכנים, למה אני צריכה להיות בשקט?
לאט לאט הבנתי שאני צריכה לפחד, שזו לא מציאות רגילה, ובאמת אני זוכרת את ההרגשה של הפחד כאשר הייתי רואה את קציני הגסטאפו עם המדים השחורים שלהם, ואת הצליל של ההליכה על המדרכה עם המגפיים הכבדות שלהם".

כשדליה מספרת על אימה עיניה דומעות, היא מציינת שגם כאשר אימה עבדה בגטו בשירות הנאצים בתפירת מדי החיילים, אימה לא נפרדה ממנה אפילו לשנייה ושמרה עליה מכל משמר עד לכדי כך שגם בשעת העבודה דליה הייתה צמודה לאימה והייתה מתחבאת מתחת לשמלתה.

כעבור זמן לא רב התרחש האירוע המשמעותי ביותר שהיא זוכרת, עד היום בשביל דליה אירוע זה מוגדר כנס משמיים, "הגרמנים ביקשו לרכז את כל הילדים מתחת לגיל 13, היום אני יודעת שהמטרה הייתה לשלוח אותם אל מותם במה שנודע כ"אקציית הילדים של טרנוב" (יער הילדים), אולם אימי החביאה אותי, וכאשר הקאפואים (שוטרים היהודים) דפקו על הדלת וחפשו את הילדים, הם לא מצאו אותי וכך ניצלתי, אני חייבת לציין שהייתי ילדה מאוד ממושמעת ושקטה ואין לי ספק שגם תכונות אלו עזרו לי להינצל במהלך המלחמה.

בשנת 1943 דברים החלו להשתנות לטובה עבור דליה ואימה, במסגרת החלפת שבויים הועלה הרעיון להחליף בין גרמנים טמפלרים לבין אזרחים בריטיים (צריך לציין שלדליה ולאימה הייתה אזרחות בריטית - תושבות המנדט), בשל כך העבירו אותן למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם הן היו במחנה מעצר "לנתינים זרים", דליה מספרת שגם שם היו אתגרים לא פשוטים, "היה רעב נוראי
הייתי שואלת את אימי: אמא, אני כל כך רעבה, מתי תחזרי להכין לי עוף? ביטני קרקרה כל הזמן נאלצתי להסתפק בצלחת מרק עם פרוסת לחם".

לאחר שהות של שנה במחנה בעקבות לחץ בינלאומי שהופעל על גרמניה הסכימה גרמניה לשחרר מספר אנשים למחנה של הצלב האדום בצרפת, דליה ואימה היו חלק מהאנשים ששוחררו, שם דליה כבר הרגישה בטוחה ושוב חזרה להרגיש כמו ילדה, "אני זוכרת שהגענו למחנה הצלב האדום הדבר הראשון שביקשתי מאימי היתה בובה,שאלתי אותה: אמא מתי תקני לי בובה משלי? אמא הבטיחה לי שאקבל בובה כשנחזור הביתה, לארץ ישראל.

באמת היא גם קיימה, כשנה לאחר מכן בשנת 1945 סוף סוף חזרנו הביתה (שש שנים אחרי!), ועל הרציף בנמל חיפה חיכתה לי הפתעה, אבי היה שם ובידו בובה יפה וגדולה, זה היה היום הכי מאושר בחיי, שוב בבית, במקום הבטוח עם כל המשפחה מאוחדת, מאותו רגע תמיד רציתי לגדול ולהיות כמו אמא שלי, אמא שלי תמיד סימלה עבורי הקרבה ונחישות, היא פשוט הגיבורה שלי, כל מה שהיא עברה ותמיד שמה אותי במקום הראשון"! 

כיום דליה גרה בחיפה, יש לה משפחה ענפה, ילדים נכדים ונינים, היא אסירת תודה ומבינה שחייה ניתנו לה במתנה וחשוב לה לסיים עם מסר: "אל תפספסו רגע בחיים, החיים הם מתנה וחשוב לנצל כל רגע!".