שושנה נוימן נולדה בצ'רנוביץ, בוקובינה, רומניה בשנת 1931 למשפחה דתית חרדית, אביה היה רב בקהילה, לשושנה היו אח גדול ואחות קטנה, אביה לימד אותה עברית מאז שהיא זוכרת את עצמה, "אנחנו היהודים חייבים לדעת עברית רק כך נוכל לקרוא בספרי הקודש" תמיד הדגיש באוזניה.
כשגדלה שושנה היא נשלחה לגן הילדים "בית יעקב" שם למדה את הברכות, התפילות זמירות השבת ואף שירים ציוניים, זכורה לה במיוחד קייטנה בגיל 7 בה למדה לשיר את מה שהפך לימים להמנון הלאומי, "התקווה".

לאחר הגן עברה שושנה ללמוד בבית ספר עממי רומני, אביה הסביר לה שהיא חייבת ללמוד את השפה המקומית הרומנית על מנת שתוכל להשתלב. (הוריה דיברו ביידיש ולא ידעו רומנית).
שושנה מספרת על הקשר המיוחד שלה עם אחותה הקטנה אסתר, "אהבתי אותה אהבת נפש, הלכנו כל הזמן מחובקות כל הילדים קינאו בנו, אחותי הייתה פשוט יפהפייה, הייתי כל כך גאה להיות אחותה הגדולה".

"אחד הזכרונות החזקים שלי מראשית המלחמה היה ממש עם תחילת ההפצצות, אסתר פתאום נעלמה, כל המשפחה מיד התגייסה כדי לחפש אותה , לבסוף היא נמצאה מתחת למיטה של אחד השכנים הנוצרים, רועדת מפחד למשמע קולות הנפץ, כל כך דאגתי לאחותי כבר דמיינתי את הנורא מכל, מאוד הוקל לי כאשר ראיתי אותה".

כאשר הוקם הגטו בצ'רנוביץ ביתה של שושנה היה בתחום הגטו, כל בני משפחתה המורחבת של שושנה שגרו מחוץ לגטו והנאצים לקחו מהם את ביתם  עברו לגור בביתה של שושנה, "כמובן שהורי דאגו להם" היא מציינת, "אני איבדתי את מיטתי לטובת דודה שלי בלית ברירה ישנתי על שק קמח גדול, לא היה לי נוח אבל כל כך שמחתי שכל המשפחה נמצאת ביחד אפילו נשארתי ערה כל הלילה כדי לשמוע את אבי מלמד תורה את שאר בני המשפחה".

בתקופה זו לשושנה בעלת המראה "הארי" ובתור בת המשפחה היחידה שדיברה רומנית, היה תפקיד חשוב היא הייתה מתגנבת לרובע הנוצרי של העיר תוך כדי שהיא מחביאה את הטלאי הצהוב, בגלל מראה ודיבורה אף אחד לא חשד בה כאשר הייתה מתגנבת לתור של הנפט או הלחם, "אני הייתי הקשר היחיד של המשפחה שלי עם העולם החיצון".

לאחר חודש בגטו נשלחה המשפחה לאזור טרנסניסטריה, לגטו בראשד, למשפחה נאמר שהם יעבדו שם את השדות ויעבירו את התוצרת החקלאית לצבא הגרמני.

את הדרך הארוכה לברשאד הם הלכו ברגל, במשך כששה שבועות כאשר הבוץ החורפי מגיע עד לגובה הברכיים, במסע המפרך והנורא הזה חלו כל בני המשפחה בטיפוס למעט שושנה, אביה של שושנה נפטר מהמחלה כשבוע לאחר הגעתם, לאחר מכן נפטרה אחותה של שושנה, אסתר בייסורים קשים וכעבור שלושה ימים נפטר גם אחיה, וכך בפחות משבוע שושנה איבדה כמעט את כל משפחתה, אימה ששרדה את המחלה התחרשה באזניה, במשך תקופה זו שושנה עשתה ככל יכולתה על מנת לסייע לבני משפחתה החולים, היא שאבה מים ואספה שורשי תירס להסקה אך כאמור ללא הועיל.

לאחר פטירת שאר המשפחה, שושנה ואימה נשארו יחד עם עוד תשעה יתומים בחדר אחד, כדי לא לגווע ברעב הייתה שושנה מסתכנת ויוצאת מתחום הגטו על מנת ללקט זרעי חמנייה.

בפברואר 1944 הגיע הצבא הרומני ושחרר את כל הילדים היתומים לעיר יאשי, יהודי יאשי ששרדו דאגו לקבלת פנים חמה, אירחו אותם ודאגו לכל מחסורם בעוד שאמא של שושנה נשארה בבראשד עד יולי.

שושנה מספרת שכאשר צ'רנוביץ שוחררה בסביבות יולי 1944 נאספו כל היתומים חזרה לשטחי ברית המועצות ושיכנו אותם באודסה, שושנה מתארת את התנאים הקשים שהיו "באודסה היה רעב יותר קשה מהגטו, הרוסים היו עסוקים בקרב על ברלין והפנו לשם את מרב האספקה ואנחנו נותרנו לגווע ברעב".

רק כעבור כמעט כשנה, באפריל 1945 שושנה חזרה לביתה, שם חיכתה לה אימה עדיין מותשת ומבולבלת כתוצאה מכל מה שעברה במהלך המלחמה, "המלחמה שברה את אימי, כל הטלטלות, כל מה שאיבדה, אמא פשוט לא יכלה לגדל אותי, וכך נשלחתי למספר בתי יתומים עד שבסופו של דבר עליתי ארצה ב-1950".

לסיכום חשוב לשושנה להעביר מסר לדור הצעיר, "תעריכו את העובדה שאתם נולדתם פה בארץ ישראל, במדינה שלנו ובעולם בו אתם לא צריכים כל הזמן בלהתעסק בלשרוד ולעבור את הדברים שאני עברתי".
כיום שושנה גרה בחיפה יש לה חמישה נכדים וארבעה נינים, "זה הניצחון האמיתי שלי, המשפחה שהקמתי, זה מראה שהחיים תמיד יותר חזקים מהמוות".