צבי נולד ב 21.6.1942 לאברהם וסורה שלמוביץ בעיר בריסל שבבלגיה, לצבי אחות גדולה בשם שרה.
צבי מספר שנולד לתוך מציאות המלחמה, במאי 1940 הצבא הגרמני פלש לבלגיה והחל את  חוקי נירנברג באופן אוטומטי על האוכלוסיה היהודית, אחותו של צבי נאלצה לעזוב את בית הספר, אך מנגד אביו הסנדלר המשיך לעבוד ואפילו נתן שירות לחיילים נאצים.

בינואר 1942 החל הצבא הנאצי לגרש את היהודים מבלגיה לפולין ומשם למחנות ההשמדה, הוריו של צבי שהבינו את גודל הסכנה החליטו שהם חייבים למצוא דרך להישאר ולהסתתר.
המשפחה חיה בדירת מסתור מעל חנותו של האב, יום אחד כאשר הגיעו הגרמנים לחפש את היהודים שנשארו להסתתר הם הגיעו לאותו בנין בו הסתתרה משפחתו של צבי, כמובן שהמשפחה הסתתרה בתוך הדירה המוחבאת שהייתה להם, צבי אף מספר כי אחד השכנים עזר להם ודחף את הארון על דלת המסתור, וכך בעצם הגרמנים לא גילו אותם.

היהודים שנשארו להסתתר הם הגיעו לאותו בנין בו הסתתרה משפחתו של צבי, כמובן שהמשפחה הסתתרה בתוך הדירה המוחבאת שהייתה להם, צבי אף מספר כי אחד השכנים עזר להם ודחף את הארון על דלת המסתור, וכך בעצם הגרמנים לא גילו אותם.

צבי עצמו נולד בתקופה בה המשפחה הסתתרה במחבוא, בפועל המשפחה שהתה במחבוא קרוב לאחד עשר חודשים, לקראת סוף שנת 1942, באחת הפעמים הבודדות שאימו יצאה מהמסתור היא נתפסה ביחד עם אחותה ושתיהן נשלחו על ידי הגרמנים לאושוויץ, שם אמו נרצחה.

קצת לפני כן בחודש נובמבר של אותה שנה, בעקבות עזרת המחתרת הבלגית, הוריו של צבי הצליחו למסור אותו לאימוץ, צבי מספר שלהוריו לא היה שום מושג לאן לוקחים אותו, "התנאי להעברתי היה שהוריי לא ידעו על מקום הימצאי, בהתחלה הוסתרתי בפנימייה של בנות, יחד איתי הוסתרו עוד שלושה בנים, בסופו של דבר אם הפנימייה, הלן אישה כבת 40 מצאה לאותם שלושה ילדים משפחות נוצריות שהיו מוכנות לשמור עליהם ולהסתיר אותם, לעומת זאת אצלי הסיפור היה שונה.

אם הבית הלן ובן זוגה בנוא דה בי היו זוג חשוך ילדים והם החליטו לקחת אותי תחת חסותם וכדי לא לבלבל אותי הם אמרו לי לקרוא להם דוד ודודה, והעניקו לי את השם הנרי, נאלצנו לעזוב את בריסל ועברנו לאנטוורפן לתקופה מסוימת, ממש לפני שעברנו אימי המאמצת יצרה קשר עם אבי ונתנה לו לראות אותי שוב כדי שנוכל להיפרד כמו שצריך, פרט מאוד חשוב שהתברר לי מאוחר יותר היה שבתום הפגישה שנערכה בפארק בבריסל, אחותי עקבה אחרינו וכך היא גם ידעה מאוחר יותר כאשר המלחמה נגמרה היכן אנו גרים".

צבי מספר שבמשך כל תקופת המלחמה שהה עם משפחתו המאמצת, כשנגמרה המלחמה אביו ואחותו החלו בחיפושים אחריו, אחותו של צבי שעקבה אחריהם באותה פגישת פרידה זכרה את הכתובת של אם הפנימייה וכאשר הגיעה למקום אישה מבוגרת סיפרה להם כי הזוג המבוגר שהתגורר כאן עם ילד שלא היה שייך להם, עזבו.

אותה אישה מסרה לאחותו של צבי את שמה של אם הפנימייה, עם מידע זה האב פנה לעזרת המשטרה שאיתרה את מיקומה של אחותה של אם הפנימייה בכפר קונטיך בצפון בלגיה, אביו ואחותו של צבי נסעו מייד לאותו הכפר ואף הצליחו לאתר את הטלפון של אם הפנימייה.

"שיחת הטלפון הייתה מאוד מרגשת, הלן (אם הפנימייה) נתנה לי את הטלפון והסבירה לי שזה אבא שלי, לא כל כך הבנתי בהתחלה עם מי אני מדבר, שהרי לא ראיתי את משפחתי במשך שנים והייתי ילד מאוד קטן, אבל עדיין מאוד מאוד התרגשתי, לאחר השיחה עדיין נשארתי לגור עם הורי המאמצים לעוד זמן מסוים, הסיבה לכך הייתה פשוטה, חיי עם הוריי המאמצים היו חיים מאושרים ומלאים בשפע, הם תמיד דאגו לעטוף אותי באהבה גדולה, לעומת זאת בעקבות המלחמה אבי לא כל כך היה יכול לטפל בי, ולכן נשארתי עם הלן ובנוא עד גיל 6".

רק כשהיה צבי בן 6, שלוש שנים לאחר סיום המלחמה חזר צבי לביתו, צבי נשאר בקשר עם משפחתו המאמצת עד סוף ימיהם של הלן ונוא.

“בפעם האחרונה שפגשתי את אימי המאמצת (הלן) שאלתי אותה, "מדוע הצלת אותי"?
היא הסתכל עלי מופתעת ונעלבת וענתה, "מה זאת אומרת?”
אני נוצרייה טובה, זה מה שהייתי צריכה לעשות", שבועיים לאחר ביקור זה אימי המאמצת נפטרה.”

צבי פנה בבקשה ליד ושם להעניק להם את אות חסידי אומות העולם, ואכן בשנת 2004 בשגרירות הישראלית בבריסל קיבל האחיין של הלן-אימו המאמצת של צבי את האות בשמם, בנאומו בעת קבלת האות הוא ציין, "אם דודתי הייתה עדיין בחיים היא הייתה מאוד מופתעת מהכבוד הגדול הזה שעושים לכבודה, מכיוון שמבחינתה המעשה שעשתה היה טבעי עבורה, ועבור כל אדם בעל צלם אנוש".