שאול קרס אני עדיין זוכר את הריח של קערת תפוחי האדמה המהבילה.
שאול קרס נולד עם אחותו התאומה-עדה ב-19.7.1941 בעיר אמסטרדם בהולנד להרמן קרס ולרוזה דה ליאו.
רוזה, אמו של שאול הייתה יהודייה ואילו אביו היה נוצרי, ניתן לשער כי לעובדה זו היה משקל רב בכך שאימו של שאול שרדה את המלחמה, וההסבר הוא שהמשטר הנאצי נכנס להולנד בשנת 1940 והתחיל לשלח יהודים למחנות הריכוז וההשמדה זמן קצר לאחר מכן, ובזכות זה שהייתה נשואה לנוצרי אמו של שאול הצליחה לחמוק מהשילוחים ולהישאר באמסטרדם בתקופת המלחמה.
שאול מציין בכאב שלצערו הרב לשאר משפחתו מצד אמו לא היה מזל דומה, כולם נספו במחנות ההשמדה באושוויץ וסוביבור, ביחד עם כ-80% מכלל יהדות הולנד.
בשנת 1943 כאשר הוריו של שאול הרגישו כי המצב כבר מסוכן מידי, הם החליטו למסור את שאול ואחותו למשפחה מאמצת בפרובינציית פרישלנד בצפון הולנד, שאול זוכר אותם בתור פנק'ה וטיק'ה דבריש מהכפר יאורה, לזוג דבריש היו שני ילדים, בת גדולה ובן, עקב גילו הצעיר של שאול (בין שלוש בסך הכל) אין לו הרבה זכרונות מהשנה בה התגורר שם אבל הוא זוכר שזה היה בית כפרי ליד גשר מים נפתח ותחנת רוח, סביבה הולנדית קלאסית, "הזוג דבריש תמיד דאג לי, את האישה הייתי רואה כל הזמן, אני עדיין זוכר את הריח של קערת תפוחי האדמה המהבילים שהיא הגישה לי כל יום לארוחת הערב, את הבעל לא תמיד ראיתי, אני חושב שהוא היה עסוק בפעילות מחתרתית נגד הנאצים, למרות שהיה לי טוב כמובן שהתגעגעתי להורים שלי, אבל בתור ילד בן שלוש, אבל איזו ברירה הייתה לי?", מציין שאול.
לאחר שנה, כאשר הולנד שוחררה על ידי בעלות הברית, אמו של שאול באה לאסוף אותו ואת אחותו ממשפחת דבריש, שאול גם גילה כי נולד לו אח חדש בשנת 1943, אך המצב בין ההורים הגיע לפיצוץ, אמו ואביו היו באמצע הליכי גירושים, המלחמה ותוצאותיה הביאו לכך שאימו האשימה את אביו הנוצרי במה שהגויים עשו ליהודים, ובכך שלא נשארה לה שום משפחה ואילו האב הרגיש שסבל מהנאצים עקב כך שהיה נשוי ליהודיה, וכך שאול מצא את עצמו שוב באמסטרדם, רק שהפעם התגורר עם אמו בלבד.
לאחר כשנה אמו של שאול הכירה גבר נוסף, וזמן מה לאחר מכן נישאה בשנית והמשפחה עברה שוב, הפעם לעיר אוונדורפ בדרום המדינה, שאול זוכר כי מצבה של עיר זו לאחר המלחמה היה רע מאוד, "כ-75% מהעיר היה הרוס" עקב הקרבות העזים שהתחוללו סמוך לעיר בתקופת המלחמה" הוא מציין, מה שגרם לכך ששיכנו אותם בתחילה בכמין מעברה עד שיתקנו וישפצו את העיר מחדש.
אחד הזיכרונות החזקים ביותר שיש לשאול מתקופה זו הייתה ההליכה לבית הספר העממי "אנחנו נפלנו בין הכיסאות" הוא מציין, "מצד אחד בחיים לא דיברנו על יהדות בבית ואמא הייתה נשואה פעמיים לגוי, למעשה אף פעם לא חגגתי בר מצווה, כך שלהרגשתי בכלל לא הרגשתי או הבנתי מה זה יהודי, אך מצד שני תמיד כשהייתי הולך לבית הספר היו קוראים לי בשמות וכינויים אנטישמיים, מבחינתם הייתי הכי יהודי שיש, מצחיק להגיד שנראה לי שדווקא אותן הקנטות היו בסוף מה שחיבר אותי ליהדות".
בשנת 1956 המשפחה חזרה לאמסטרדם בעקבות מותו של הבעל השני, ושאול נחשף שם לתנועת הבונים, התנועה דחפה לערכים ציוניים ולעלייה לארץ ישראל, ובאמת לאחר מספר שנים בתנועה, בשנת 1962 שאול עלה לארץ ישראל והתמקם ביישוב מצובה, בעקבות זאת גם אמו של שאול עלתה לארץ בשנת 1968.
כיום שאול ואשתו תרצה עדיין מתגוררים במצובה (יש להם שלושה ילדים וששה נכדים המתגוררים ברחבי הארץ), לשאול חשוב מאוד להעביר מסר ולומר :"אין דבר יותר חשוב מההיסטוריה, אסור לנו לשכוח אותה, האנטישמיות עדיין לא מתה היא רק החליפה צורה ומחכה לזמן הנכון להתפרץ שוב ולכן חשוב שנעמוד על המשמר ונלמד מן העבר, ואפשר לעשות זאת רק אם נדאג לחזק את הבית היחיד שלנו, ארץ ישראל."